היי, אני רוני דניאל, ואני בת 18.

את הספר הזה התחלתי לכתוב בין הקירות של אשפוז הנוער, והמשכתי לכתוב בפנימיית נווה צאלים. קראתי לו "אל תעשי משהו מטומטם, אוקיי?" על שם משפט שליווה אותי ברגעים הכי מורכבים, משפט שהפך עבורי מהבטחה לחבל הצלה.

כשהייתי באשפוז, קיפלתי אלף עגורים מנייר. יש אגדה יפנית שאומרת שמי שמקפל אלף עגורים זוכה לבקש משאלה. המשאלה שלי הייתה פשוטה וקשה מנשוא: להחזיר את האמון ביני לבין ההורים שלי. והיא התגשמה. לצד העגורים, בין דפי הספר מסתתרים גם ארנבים – הם המקומות הפגיעים, הרכים והאוהבים ביותר שליקטתי בתוכי לאורך הדרך, מקומות שלמדתי לא לברוח מהם, אלא לתת להם מקום בלי שיפוטיות.

היום, כשאני מסיימת את הלימודים ועוזבת את הפנימייה, בתוך תקופה מלאה בשינויים ופרידות, אני מוציאה את השירים האלה לעולם. כתבתי אותם במילים הכי כנות ואמיתיות שלי, בשביל כל מי שמרגיש שהבטן שלו מלאה ברגשות, אבל אין לו את המילים כדי לתאר אותם.

הספר הזה הוא החריץ הקטן שאני מנסה לפתוח אל המקומות החשוכים שכולנו שומרים בפנים. כדי שנזכור שגם כשמרגישים שאין – תמיד יש מילים.